הדוח יוצא מן הקושי המרכזי שמעמיד הקצב המסחרר של התפתחות הבינה המלאכותית בפני מעצבי מדיניות: כדי לאסדר את התחום יש תחילה להגדירו, אך אין בנמצא הגדרה מוסכמת – לא במשפט ולא במדע. הגדרה אסדרתית צריכה להיות בה בזמן נהירה גם ללא-מומחים, גמישה דיה כדי להכיל התפתחויות עתידיות בלתי צפויות, אך מתוחמת מספיק כדי שלא כל מערכת ממוחשבת תיכנס בגדרה. נוסף על כך, מתקיים מתח בין הגדרה אוניברסלית אחת לבין הגדרות סקטוריאליות שונות, וכן הבדלים תרבותיים וכלכליים בין מדינות.

הדוח ממלא שלוש מטרות: ראשית, הוא מציע ״מורה נבוכים״ – סקירה טכנית והיסטורית מונגשת ומילון מונחים – שנועד למשפטנים ולקובעי מדיניות חסרי רקע טכני. מהסקירה עולה שגם כדיסציפלינה מדעית אין לתחום הבינה המלאכותית הגדרה אחודה.

שנית, הדוח סוקר במבט משווה הגדרות רגולטוריות בעולם. כשליש מדברי החקיקה הנוגעים בדבר אינם כוללים הגדרה כלל, וקיימת שונות רבה ברכיביה, כגון הגדרתה של מכונה, רכיבי אוטונומיה, למידה, מטרות, השפעה ועוד. הדוח סוקר שיטות משפט וארגונים מרכזיים בעולם, ובהם ארצות הברית, האיחוד האירופי, בריטניה, קנדה ואוסטרליה, וכן ארגונים בינלאומיים – OECD, אונסק״ו ו-ISO. ההגדרה של ה-OECD בולטת כעוגן משפיע.

שלישית, הדוח בוחן את ההגדרות הישראליות שכבר קיימות במסמכי מדיניות כיום, ומראה התפתחות מהגדרות עמומות להגדרות ברורות וסקטוריאליות, רבות מהן נשענות על ה-OECD. בישראל אין כיום הגדרה מחייבת בדין.

לבסוף הדוח מוצעת קריאת כיוון: עדיפה הגדרה כללית, נוקשה אך רחבה יחסית וברזולוציה נמוכה, שתשמור על וודאות ועל תאימות בינלאומית לאורך זמן – לצד מנגנון ״דרך אמצע״ המאפשר לרגולטורים סקטוריאליים לבצע התאמות מוגבלות. מומלץ להישען על ניסוח דמוי-OECD (״מערכת מהונדסת/מבוססת מכונה״, אוטונומיה, הסקה, והשפעה על סביבה פיזית או וירטואלית), להגדיר תחילה את המונח הכללי ולהותיר גמישות לתת-סוגים, ולהימנע ממונחים מאנישים כגון ״התנהגות אינטליגנטית״.